איבוד, לקיחה, נתינה, קבלה...

גדלנו על חינוך שעל פיו מי שמתרכז בעצמו הוא "אוגואיסט", "אוגוצנטרי" ושזה דבר רע!

בעיקר לימדו אותנו להיות בנתינה מתמדת כמדד לכמה אנחנו מוערכים/אהובים/שייכים...

לא מעט אני נתקלת במסגרת עבודתי באנשים שמרוב שהם בנתינה, הם לא רק לא מתרכזים בעצמם אלא ...

לגמרי שכחו את עצמם.

הם מתמלאים מנתינה שאני קוראת לה נתינה פיקטיבית - נתינה שהם לא מסוגלים לוותר עליה כי הם מגדירים את עצמם ואת האהבה

שניתנת להם דרך הנתינה הזו שלרוב שואבת אותם, מרוקנת אותם.

על אף שאין ספור פעמים בפנים רצו לומר "לא עכשיו" ולהציב גבולות אין הם מסוגלים לעשות זאת כי מייד קופץ השד הקטן שאומר

"אם תגיד לא לא יאהבו אותך..."

אז אני בעד לתת, שלא תבינו לא נכון, אני בעד לתת בעיקר ובראש ובראשונה לעצמכם! רק מתוך מקום שבו אתם שמים את עצמכם

במרכז אתם יכולים להיטען באופן כזה שתוכלו להיות במקום מאוזן עם הנתינה.

תארו לכם מה היה קורה , אם כל אחד ואחת מהסובבים אתכם היו מסתובבים טעונים לחלוטין כי לפני הכל היו דואגים לעצמם?

תארו לכם מה היה קורה אילו כל אחד ואחת מהסובבים אתכם היה במקום הנכון לו, שמחים, מלאים, מוארים?

תארו לכם עולם שבו מעגל הנתינה והקבלה מאוזן אצל כל אחד ואחת במקום להיות כלוא במעגל של איבוד ולקיחה?

אז כן, לתת לא לאבד! לקבל לא לקחת!

כשאתם חושבים שאתם נותנים אבל בפנים אתם מרגישים שזה לא הדבר שנכון לכם באותו רגע דעו, אתם מאבדים וכשאתם

מאבדים אתם תדאגו גם לקחת!!!

אם תתנהלו אחרת, ממקום שקודם כל מטעין את עצמו, מתמלא באופן כזה שלא מרגיש שחסר לו, אתם תפסיקו לשאוב מאחרים

(מהילדים, החברים, ההורים, בני הזוג....) ותתחילו לתת, לתת על אמת, לא לאבד, אלא לתת וזה ימלא את הסביבה, יהוה דוגמא

לסובבים למלא את עצמם וגם הם יתחילו לתת ולא לאבד...

תארו לעצמכם... רק המחשבה הזו ממלאת אותי, ואתכם?

קארן ספילמן

מאמנת ומטפלת הוליסטית